מקור חולין ג׳
1 חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!
2 אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
3 אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט.
4 וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
5 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
6 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
7 אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
8 אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד.
9 אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
10 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
11 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
12 אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
13 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן
14 בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו. נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
16 אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד? אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה! אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק. אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין – לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין – כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי? דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט! קַשְׁיָא.
17 רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין, מוּמְחִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.
18 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ!
20 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין, בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ לְקַמַּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.
21 וְאִיכָּא דְאָמְרִי, רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין, מוּחְזָקִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף, אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף. וְאִם שָׁחַט וְאָמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
22 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
23 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין, וְהָאָמְרַתְּ: בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דְּלִישַׁיְּילֵיהּ.
24 רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא, כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ ״וְכוּלָּן״.
25 כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָכָא עִיקָּר – אַדְּרַבָּה, הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי.
26 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָתָם עִיקָּר, וְהָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין – טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
27 כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּמְחִין אִין, שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
28 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּחְזָקִין אִין, שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא – לְעִלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן.
29 רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי, כִּי קוּשְׁיֵיהּ. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא, הָתָם לָא נָגַע, הָכָא נָגַע.
30 רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.
31 אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב אָשֵׁי, לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא. אֶלָּא רָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ?
32 לִדְבָרָיו דְּאַבָּיֵי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
33 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
34 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ
פירוש ים של שלמה על חולין ג׳:פ״ה
85 דין ניטל הטחול כשר ואם ניקב או נחתך בראש העב ולא נשתייר בו פחות מחצי עביו טריפה אבל אם ניקב בו אש הדק או נחתך שכשרה ובארנו דכל מה שהוא דבק לכרס נקרא סומכיה ואם נימוח ונקרע בסומכיה טריפה בקולשי' כשרה וטחול של עוף לכתחלה ראוי לאסור בכ"מ שניקב אכן אין למחות במי שמתיר בכ"מ שינקב טחול של עוף:
86 פיסקא ניטל הטחול כו' אמר רב עוירא משמיה דרבא ל"ש אלא ניטל אבל ניקב טריפה מתיב ר' יוסי בר אבין וכו' חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסו' באכילה הא בהמה גופה שריא ה"ה דאפי' בהמה נמי אסירא ואיידי דתנא רישא מותר באכילה תנא נמי סיפא אסור באכילה ואב"א ניקב לחוד ונחתך לחוד ומסיק בסוגיא ולית הלכתא כר"ע ודר"ע נמי לא אמרן דלית הלכתא כוותיה אלא בקולשיה אבל בסומכיה טריפה ואי אישתייר ביה כעובי ד"ז כשרה וכת' הטור בשם הרשב"א עובי ד"ז לא ידענו שיעורו ונ"ל שהוא פחות מחצי עוביו וכ' הר"ן איכא מ"ד דהשתא דאתינ' להכי ל"צ לאיפלוגי בין ניקב לנחתך כלל דמעיקרא דלא מיפלגינן בין קולשיה לסומכיה כי היכא דלא תיקשי לן מתניתין דמן הטחול ומן הכליות אסור דמשמע בהמה גופה שריא איצריכינן לאיפלוגי בין ניקב לנחתך אבל הכא בין נחתך בין ניקב בסומכיה טריפה בקולשיה כשרה ומתניתי' בקולשיה וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ו מה"ש וכן עיקר אבל ב"הע ז"ל כ' אפי' בסומכיה דוקא ניקב אבל נחתך כשרה ודעת הרמב"ם עיקר וכ"ד רוב המחברים וכ"פ בא"ז להדי' בשם ה"ג ואמרי' שאם פשט ידו למעיה וחתך מן הטחול בסומכיה אסור' כל הבהמה לפי שנטרפה בה גם בכל הספרי' שלנו ליתא להאי וא"א ניקב לחוד כו' עוד כ' הר"ן וז"ל כ' הרמב"ם דאין נקב פוסל בטחול של עוף כלל לפי שהטחול של עוף עגול הוא ודומה לענבה וא"א לחלק בין קולשיה לסומכיה הלכך אינו בכלל מה שאמרו כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף וכיון שלא הוזכר אלא בבהמה בעוף כשר ובודאי שזה מן התימ' וכיון דמ"מ עוף טחול יש לו נעשה הכל כסומכיה ויהא טריפה בכ"מ אלא שאפשר לומר שכיון שטריפות נקב הטחול חדוש כיון דבניטל כשרה וכמ"ש למעלה אין לך בו אלא חדושו בלבד ע"כ וכ"כ הטור בשם הרשב"א טחול של עוף עגול הוא כענבה ואינו דומה לשל בהמה לפיכך יש מי שהור' שאין הנקב פוסל בה ועליו אנו סומכין שכבר הורה זקן ע"כ והוא הרמב"ם וקולא גדולה היא בעיני להקל באיסורי דאורייתא ולסתור הכלל כל מה שטריפה בבהמ' כנגדו בעוף ואיפכא מסתברא דגבי טחול של עוף הכל כסומכיה וטריפה בכ"מ ואין שייך למיתני יתר עליהן בעוף דגם בבהמה טריפות דידיה נמי משום סומכיה וכן נוטה דעת הר"ן כמ"ש לעיל אלא שבא ליישבו בדוחק ואני מצאתי בשם הגדול מן האחרונים מהר"ר שלום מווינא רבו של מהרי"ל שנתן סימן בטחול של עוף להכירו וגם מהרי"ל לא בא להכשיר לקות' בכוליא של עוף אע"פ שאינו דומה כלל לתואר כוליא אלא משום שהם סגורי' בעצם ואין בני מעיים מגיעין לשם כדלקמן סי' פ"ו א"כ טחול של העוף שהוא במקום ב"מ טריפה כמו בשל בהמ' ומ"מ מאחר שכת' הרשב"א כבר הורה זקן אני איני אוסר על המתיר וסומך על הוראתו אבל חלילה לנו להתירו לכתחילה כ' המרדכי מעשה בא לפני ראבי"ה שהי' הטחול נפוח בקולשיה כראשו של תינוק והי' הנפיח מל' מים זכים והיה בפנים כמרא' שעוה וצוה לגוררו בסכין ואח"כ בדק בפנים ונמצא שלם מכל צד שלא נרקב והכשירה וא"ל ראבי"ה שא"ל רא"ם ממיץ בשם ר"ת בכ"מ שאמרו חכמים שהוא טריפה אם ניקב ה"ה אם לא ניקב והבשר רע סביביו והכא הואיל וגיררנו ונמצא שלם מכל צד נראה להכשיר ושאלתי את פיו אם היו בו מים סרוחי' מה היה אומר ואמר שכמו כן היה מתיר וכ"כ בא"ז וכת' עוד בשם השערים נקרע או נימוח בסומכיה טריפה בקולשיה כשר' ואם לקת' בשינוי מרא' ונשתייר במראיה כעובי ד"ז כשר וכיון דניטל הטחול כשר אי משתכחא תרתי טחלי כשר וכל מה שהוא דבוק לכרס קרי סומכיה ולא יותר ע"כ וא"י ממה לקח זה דשינוי מראה פוסל בטחול אם אין הבש' נתמסמס או רע אין לך להוסיף בטריפו' אלא מה שמנו חכמים והם לא שנו שינוי מראה שפוסל אלא בריאה ולא בשאר איברי' ואם ר"ל כל שינוי מרא' חשבינן כנקב הלא אפי' בריאה גופא לאו כל המראות בה פוסלות אלא אותן שמנו חכמים וקבלו מרבות' כאשר כ' לעיל סימן לט ועוד אפי' פסול ירוקים ואדומים דלקמן גבי בני מעיים לא פסלינן אלא בנפלה לאור אבל בלא נפילת אור אין שינוי מראה פוסל בהן בלי נקב ודין דשתי טחולין דכשר מ"מ אי נדבקו בסומכיה מטרפין כמ"ש לעיל בסימן י"ז: